<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ד</h1>
<h2>דף כד.</h2>
כותב נכסיו לאחר ואמ' הלה אי איפשי בו וצווח מעיקרא לא קנה וחוזר המתנה לנותן ואם שתק ולבסוף צווה קנה ואינה חוזרת לנותן אלא הוי הפקר וכל הקודם בה זכה ואם זכה לו על ידי אחר ספק אם שתק ולבסוף צווה אם קנאה כששתק וכשצווה הרי היא הפקר ולפיכך אם קדם אחר וזכה בה הרי היא שלו ואין מוציאין אותה מידו. ואם הנותן תפסה מיד זה שזכה אין מוציאין אותה מידו שמא כששתק לא בשביל שרצה לקנות אלא דסבר מפני מה אצווח עד שיבאו לידי וכשצווח הוכיח סופו על תחלתו שלא היה רוצה לקנות ולפיכך אין מוציאין אותה מיד הנותן אם תפסה מאותו אחר שזכה בה כי שמא לעולם לא יצתה מרשות נותן וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן רב אלפס. ויש חילוק באלו הדברים בין בריא לשכיב מרע כי בריא לא קנה עד שתבוא לידו המתנה או דמטי שטרא לידיה ואז יש לומר בשתק ולבסוף צווח שכבר באת' המתנה לידו אבל שכיב מרע שנתן אפילו לא באת לידו קנה מיד דדבריו ככתובין וכמסורין דאמו וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ט זכיה ומתנה הי"ג—י"ד]. שכיב מרע שכתב נכסיו לאחר ואמר הלה איני רוצה בהן לא קנה שתק ואח' כך צווח קנה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו וכיון ששתק אינו יכול לחזור בו וכן נראה עיקר בתרא שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבין ונותנין הצואה ליורשים אף על פי שאין מכירין ולפיכך כשהיורש גוב' צריך להביא ראי' כאשר כתבתי בכתיבת שטרות. בתרא [קל"ח ע"ב].
